שלי גרוס כותבת. היא עיתונאית (לאשה), סופרת ״החיים מה ושלבשתי״, ובתחילת דצמבר ייצא לאור בהוצאת כתר הספר “החיים קצרים, אל תקני את הנעליים”, שכתבה יחד עם מיכל לוי ארבל. היא מתרגמת (“שילה לוין מתה והיא חיה בניו-יורק” , “תעשו לי טובה”, “הגשרים של מחוז מדיסון”) וכמובן הבלוגרית שמאחורי הבלוג המצוין “המלבישה״, (קישור בהמשך) בו היא מחברת באופן מקורי, חינני וממכר בין רעיונות, מילים ודימויים. לדבריה, רוב הזמן היא בכלל מתבוננת. כשהיא שואלת את עצמה את השאלה הקלישאתית ״מי אני?״ היא מצטטת את הסופרת אסתר פלד מתוך סיפרה “להרבות טוב בעולם״:
“מחשבות, רעיונות, ידע מכל סוג שהוא, מנגינה ששמעת ברדיו, משפט שקראת בעיתון, כל אלה מחלחלים אל אותה ישות כביכול עצמאית, כביכול בלתי תלויה וקבועה, כביכול בעלת גבולות מוגדרים, והופכים לחלק ממנה. אותה ישות עצמה מסתובבת בעולם, אומרת דברים ועושה מעשים המשפיעים על אחרים, כלומר היא עצמה הופכת לחלק מן האחר.”
5 תגובות
איך אני אוהבת את שלי ואת מילותיה.
כיף לקרוא במילותייך את תחושותיי עליה ועל הבלוג. ולגלות עוד נדבכים לגביה – תכונת על, הצ’י – עכשיו הכל ברור.
איזה כיף לגלות שהיא כתבה ספר נוסף, מצפה לו בשקיקה.
לשכוח שניה אחרי שלבשתי אותם – זה בהחלט כל מה שאפשר לבקש מבגד.
היי נטאלי,ריגשת
אני חברה ותיקה במסדר חולצות הפסים של שלי.
בשנים האחרונות, הבלוג שלה מספק לי איים של שפיות ושקט בתוך מציאות מכוערת ושרוטה.
לא מפתיע שגם מילת הקסם שלי היא לאט, ואם אפשר 2 מילים – לאט ושקט
נעים היה לקרוא את מילותייך נעמי. תודה
אוהבת