כשמסיימים משימה (העלנו לאוויר את אתר הבית שלנו, כנסו לראות) נוצר פתאום רווח קטן בזמן שמאפשר לזיכרון הזה, של איך בעצם הכל התחיל, להתגלות. מה אנחנו מספרים לעצמנו עכשיו, על איך הייתה ההתחלה? מה כבר מזמן שכחנו בלהט העשייה? איך ניראה הרגע הזה, הפיזי והרעיוני כמובן, לפני שהחלל התמלא; בתכנים, בדברים, בתהליכים, בתשוקה, באנשים. הרגע הזה שנשמתי והרגשתי בו לראשונה Belong ?
להיזכר בחיוך איך היה כשהיה ריק (כמעט)? מתי בדיוק הפך אתר הבנייה – למקום? וההתייחסות לחלל המתרקם כבר לא הייתה רק כאל מבנה בשיפוץ, כפרויקט, כערמת משימות של תכנון וביצוע?
4 תגובות
יצירת אומנות בפני עצמה האתר היפיפה הזה שמה שרוצים זה לטייל בו עוד ועוד, ורוצים ממנו עוד ועוד.
זו נסיעה בחלל של עוצמת חומרים וכתובים של יופי יצירתיות מחוננת ומכוננת שמעלה ומסעירה רגשות ותחושות מבפנים.
תודה ענת על מילותייך המרגשות, ברוכה הבאה לאתר ולבלוג
פוסט כל כך נוגע, מזכיר לי את הדרך שאני הולכת בה אתכן, איתך, עם הבילונגינג, שבשבילי הוא הוויה פנימית, הלך רוח של הנפש, מקום שבו הפנים והחוץ מתחברים, מקום שהפך להיות חלק ממני. מודה על המילים שלך, ועל הבילונגינג שהפגיש ביננו.
מאוד סימבולי בשבילי שהפוסט הזה עלה בתאריך יום ההולדת שלי 🙂
יקרה ריגשת כל -כך. את חלק משמעותי מהפרויקט/ אריג הזה… תודה שאת.